איך להודות כשקשה?

האמת זו אחת השאלות שהכי הרבה חוזרות על עצמן בקהילה… באופן כזה או אחר..
"איך אפשר לומר לה' תודה ש…" "אין לי על מה לומר תודה" או במקרי קיצון "אני כועסת על ה' ממש לא מודה לו"

עבודת התודה היא עבודה בנפש שנבנית קומה על גבי קומה, אף אדם לא יכול בטבעיות לקום בוקר אחד ולומר "תודה שרע לי, עצוב לי וכלום לא הולך" זה הרי בניגוד לטבע האנושי שנבראנו בו. אז מה בכל זאת יכול לעזור לנו בזה?

אמונה וביטחון, חיבור תמים להקב"ה, למציאות האינסוף של הטוב הנצחי. עלינו ליישב בתוך תוכנו את התובנה שה' הוא טוב ומטרתו רק להיטיב אתנו. האם אנחנו מבינים  את זה כל הזמן? חד משמעית לא. אנחנו חיים בעולם גשמי, עולם מלשון "היעלם" בו רב הנסתר על הגלוי, יותר ממה שאנחנו מבינים משו אנחנו לא מבינים.. ושבכל זאת נראה לנו שהבנו משו- לא הבנו כלום!

עלינו להיות במקום של התבטלות מול בורא עולם, ולסמוך עליו בפשטות, כמו תינוק קטן שסומך על אמא שלו שהיא דואגת לו ורוצה רק בטובתו, כך אנו צריכים לסמוך על בורא עולם שכל מה שהוא עושה אתנו זה לטובתנו הנצחית!

טוב לדיבורים לחוד ומעשים לחוד כמו שאומרים.. זה קל לומר אבל בשטח את מסוגלת לבצע את זה?

אז גם לי באופן אישי זו עבודת חיים, אני של היום זו לא אני של אתמול, ולא אני של לפני 10 שנים וכו'.. ככל שאני עובדת על מידת התודה בחיי, ומתחזקת באמונה אני מרגישה שיש לי יותר כוחות להתמודד כשהניסיון מגיע.

*    *     *    *    *    *    *    *

השנה זכיתי לחזור להוראה אחרי תקופה של הפסקה, לחזור להיות מורה בישראל! ואחרי שנה כה אינטנסיבית.. מגיע לו החופש ה-גדול!
נראה לי שכמו התלמידים מחכים בקוצר רוח לימים הללו כך גם המורים. והשנה החלטתי לנצל את ימי החופש לפתוח מחדש יומן מסע אל התודה ולהקדיש את הימים האלה לכתיבת תודות, לתהליך אישי של חיבור והודיה.

ועוד החלטה שקיבלתי היא לנצל כל רגע בחופש, להשקיע את הזמן שלי בצורה מחושבת ומתכוננת, להספיק כמה שיותר דברים שבמשך השנה פחות התפנתי אליהם בגלל העומס הגדול שהייתי בו. אבל איך אומרים "אדם מתכנן תכנונים והקב"ה מצחקק צחקוקים.."

היום הראשון לחופש התמלא במחויבויות קודמות ודי התמלא במהרה, לא נורא אמרתי לעצמי את היום השני לחופש אני אמלא במשימות כלבבי… ולא ציפתי כמה בלתמ"ים היום הזה יכלול בתוכו..

זה התחיל בפגישה מתכוננת בבוקר שהתחילה קצת מאוחר… ונפסקה באמצע בשל תקלה טכנית… ואז המשיכה אחרי הפסקה.. ואז הסתיימה והשאירה אותנו עם הרבה סימני שאלה… בניגוד לוודאות שרצינו לסיים אותה. ואז יצאנו לכיון ירושלים עיר הקודש, והיו לנו תכניות מכאן ועד הודעה חדשה, הכל תחת לו"ז שתכננו מראש להספיק את זה ואת זה ואת זה, עד שיוצאים לירושלים שיהיה יעיל.. ואז מגיעים לעליות של מעלה אדומים ופקק ארוך ומתיש, בשעה שהכביש אמור להיות פתוח, ופתאום אמבולנסים משטרות… רק שאין פיגוע הלב שלי מתחיל לדפוק, בנתיים מאחרים לפגישה חשובה שקבענו בירושלים אני באה להתקשר להודיע שמאחרים… ופתאום נדלקת נורה מוזרה ברכב… והכיתוב שמסביר מה התקלה ברוסית… נכנסים קצת ללחץ מנסים להתקשר לברר מה התקלה, ומבינים שיש בעיה במנוע וחייבים לעצור בצד הדרך 20 דקות! בחום! בלי מזגן! לתת לרכב להתקרר ולהרגע מהגז/ ברקס ורק אז להמשיך לנסוע.. לא אלאה אתכן בפרטים… אבל כך היום ממשיך לעבור בעצלתיים כאשר דבר אחרי דבר שתכננו מתבטל/ נדחה ולקראת הצהרים אנחנו בתחושת החמצה שבנינו הרים וגבעות על היום הזה ובקושי שהספקנו לעשות משו..

מגיע הערב, מגיעים הביתה, אני משוחחת עם חברה. היא שואלת לשלומי בשמחה "איך היה היום שלך, את בטח נהנת מכל רגע בחופש" פריווילגיה של מורים. הרי השכירים עדין עובדים. ואני מותשת מהיום שעבר עלי עונה לה בבאסה "לא מרגישה שיש חופש כל היום בריצות ואני לא מספיקה כלום" אני עונה לה.

ולהפתעתי הגדולה היא אומרת לי את חייבת לקנות לך חוברת "טוב להודות" זה ממש ישפר את ההרגשה שלך!
אני מתחילה לצחוק, מאין צחוק הגורל ואני אומרת לה אני לא צריכה לקנות יש לי יומן כתיבה שאני זכיתי בעצמי להוציא לאור "יומן מסע אל התודה"  ודווקא היום זה היום ה2 מתוך 40 שהחלטתי לכתוב בו ברציפות בע"ה.
אז היא אומרת לי וואו מהמם לא ידעתי שגם ל ך יש יומן כזה אני חייבת לראות אותו בהזדמנות.

אני מסיימת איתה את השיחה ואני מבינה שזו לא היא, זה בורא עולם שמדבר איתי ומבקש ממני להסתכל על היום הזה מחדש, עם המשקפיים הורודות והיפות שלי, ולחפש מה היה טוב ביום הזה! איך אני יכולה להודות עליו! להעריך את מה שכן הצלחתי/ הספקתי/ את מה שכן היה טוב עבורי.

והתחלתי להריץ את היום הזה מחדש:
הפגישה בבוקר נערכה בזום דבר שאפשר לי להישאר על חצי פיג'מה ולא לארגן את כל הבית כמו שמגיעים אורחים לבית, איזה מזל שהפגישה התקיימה בזום וכך  התקלה שהייתה אפשרה לנו לעצור בלי נוכחות של אדם זר בבית ולעשות מה שאנחנו צריכים עד חידוש הפגישה. כמה טוב ה' שיש לנו רכב חונה ליד הבית, יש לנו כסף למלא בו דלק, בעלי נוהג בצורה טובה, היה במצב רוח טוב והיה מוכן להסיע אותנו עד ירושלים לסידורים. ברוך ה' שהמשטרה והאמבולנסים שעברו לא בישרו על פיגוע כי אם על תאונה, איזה מזל שאנחנו לא נפגענו ולא פונינו לבתי חולים במצב קשה, אלא המשכנו בנסיעה שלנו. ברוך ה' על התקלה ברכב שהתגלתה היא עצרה ויכוח סוער שהיה בנינו וקצת מיקדה את החשיבה שלנו בדברים החשובים בחיים (להעריך את מה שהולך ולא לקטר על מה שלא). ברוך ה' שהמנוע לא נשרף, האוטו לא התפוצץ או נשרף, ברוך ה' שמכונאי רכב מוסמך ענה לנו במהירות מה צריך לעשות כדי לטפל ברכב ואחרי זמן קצר התקלה עברה ויכולנו להמשיך בנסיעה. ברוך ה' על מה שכן הספקנו ביום הארוך הזה.

ופתאום, אחרי המחשבות האלו, נהיתה בי תחושת הקלה, נכון שלא הספקנו כל מה שרצינו אבל הספקנו חלק. ברוך ה' שהיה יום לחוץ אבל נסענו לשלום וחזרנו בשלום בריאים ושלמים. כמה ה' אוהב אותנו! כמה הוא עושה אתנו הכל בחסד ורחמים מרובים!

בע"ה היום אמשיך במסע שלי אל התודה,

אמשיך לתרגל כתיבת תודות שקל לי, על דברים קטנים,

ואין לי ספק שהתרגול הזה יאפשר לי ברגעי הקושי והמשבר,

להודות לה' גם על מה שקשה.

בעזרת ה'.

מוריה