לכאורה, נשאלת השאלה: איך בכלל אפשר להודות על הרע? איך אפשר לחייב אותנו לעשות דבר כל כך קשה?
חכמים מסבירים שככל שתתרגלי להודות על הטובה – על הזמנים בהם הכל זורם בקלות,
על הרגעים בהם את מצליחה, על הבשורות הטובות שאת מקבלת,
ככל שתאמני את עצמך בעין טובה…
כך, גם כשיגיע הקושי, הצער והסבל,
תהיי כבר בנקודת חיבור עם ריבונו של עולם. תרגישי שאת מסוגלת לומר גם על הרעה – תודה.
החודשים האחרונים היו פשוט בלתי נתפסים עבורנו.
הכל התחיל כל כך פתאום, באמצע השגרה הרגילה.
בית, עבודה, ילדים,
אני עובדת כמחנכת בחטיבת ביניים באולפנה.
יצאנו לשבת אולפנה והחלטנו, אני ובעלי, להתפצל – הוא יישאר בבית עם חלק מהילדים, ואני אסע עם התלמידות שלי והשאר.
התקופה הזו אמנם הייתה "שגרתית", אבל לחוצה בפני עצמה.
היינו בשיא ההכנות לבר המצווה של בננו הבכור, ממש בסוף מסע הבר מצווה שהכנּו עבורו.
כל יום היה משמעותי וחשוב עבורנו.
אתן בטח זוכרות את הימים האלה של החזרת החטופים, שדווקא בשבתות היו משחררים אותם.
אנחנו, הדתיים, היינו מחכים בקוצר רוח שתצא השבת כדי שנוכל לפתוח את הטלפון ולהתעדכן:
מי השתחרר? האם הוא חי או חלילה… עד הרגע האחרון היו תמיד כל כך הרבה שאלות פתוחות.
את השבת הזו לא אשכח לעולם.
הייתה זו שבת מיוחדת מאוד עם הבנות – שבת של שירים, של שיחות עמוקות אל תוך הלילה.
השתדלנו להתמקד בטוב, בשמחה, באמונה, ולא להיסחף לדאגות ולמחשבות הקשות.
אבל מיד אחרי ההבדלה, ממש ברגע שהיה אפשר,
מיהרתי כמו כולן אל הטלפון להתעדכן בחדשות של כלל עם ישראל.
רק שלי חיכו חדשות מסוג אחר לגמרי…
בני בן ה-11 התקשר. "אמא, איפה את? מתי את באה?"
הוא נשמע מבוהל.
"אני לבד בבית ואני מפחד. שמעתי רעש של ערבים בחוץ, ראיתי מישהו עם נשק רץ ליד החלון!"
מה?! הלב שלי החסיר פעימה.
חשבתי שהעולם עומד לקרוס (בטוח תבינו אותי אחרי אירועי ה-7 באוקטובר).
"איפה אבא שלך?!" זו הייתה השאלה הראשונה שבקעה ממני.
ואז הוא עונה לי, בתמימות של ילד, בלי הרבה מחשבה: "נפל על יובלי (בן ה-4) ארון בשבת, ואבא נסע איתו לבית חולים."
מה?!?!?!?!
הרגשתי שהרצפה נשמטת מתחת לרגליי. לא ידעתי עם איזו בשורה להתמודד קודם.
התחלתי לבכות ולרעוד בכל הגוף.
החוש האימהי אמר שצריך קודם לדאוג למי שבבית, מפוחד ולבד, ואחר כך להבין מה קרה לבן הקטן.
ניסיתי לומר לו ללכת לשכנים, שירגיש במקום בטוח, אבל הוא היה בטוח שהמחבלים מאחורי הדלת שלו וסירב לצאת.
התקשרתי מהר לשכנים שיבואו לקחת אותו אליהם, תוך כדי שאני מספרת להם על יובלי…
מסתבר שהם לא ידעו בכלל מה קרה.
אגב, להרגעתכן – לא היו מחבלים ולא נשקים.
זה היה רק דמיון של ילד ששמע רעש, אולי מחתולה שעברה,
והיה חושך והוא היה לבד…
טוב, ילד אחד מטופל.
התקשרתי, רועדת ובוכה, לבעלי. וישר צעקתי: "מה עם יובלי???"
"ברוך ה' הוא חי, נושם, אך נפצע קשה ברגל," הוא ענה לי.
אחרי שהייה ארוכה בחדר מיון הם בדיוק עלו לאשפוז.
"עד מתי?" "מה בדיוק קרה?" "הוא יהיה בסדר?" "יחזור ללכת?"
לה' הפתרונות!
התארגנו במהירות במקום שישנו, קיפלנו את הציוד
ואני רק רציתי להגיע לבית החולים לראות את הקטן שלי.
מלאכים טובים רבים עזרו לנו
להביא את הילדים שאיתי הביתה, לדאוג להם ולארגן את הבית אחרי השבת,
לעזור לי להגיע לבית החולים.
ושם, כשהגעתי,
ראיתי את בני בן ה-4 האנרגטי, הקופצני, זה שכל הזמן בתנועה בלי הפסקה…
שוכב על המיטה עם פנים מקומטות מרוב כאב ופחד.
גם כשניסה לישון, אחרי שסוף סוף נתנו לו משככי כאבים חזקים, הרגל שלו…
הייתה עטופה כולה מכף רגל ועד הבטן, וקשורה למשקולת במתיחה מחוץ למיטה.
מחזה קשה שאני לא מאחלת לאף אמא לראות.
והלילה הראשון
היה לילה קשה מנשוא.
צרחות אימה,
כאבי תופת,
בכי בלתי פוסק.
אחריו היו עוד לילות קשים,
ועוד ימים שהיו כמו לילות.
הזמן פשוט פסק מלכת בתקופה הזו.
התמודדות לא קלה בכלל.
ובתוך כל זה – בחרנו להודות.
בחרנו להתעקש לאחוז בחיים, לראות את נקודות האור, להחזיק בהן חזק-חזק.
"ריבונו של עולם, תודה שנפל עליו רק ארון נעליים ולא חלילה ספריית קודש או ארון בגדים!"
"ריבונו של עולם, תודה שנפל עליו הארון כשאבא שלו היה בבית ולא אני" (לא יודעת איך הייתי מתפקדת).
"ריבונו של עולם, תודה שנפל עליו הארון כשאבא שלו היה ער ובבית" (לא רוצה לחשוב על מצב שהייתה בייביסיטר בבית).
"ריבונו של עולם, תודה שלא היה מראה טראומטי שנצרב בנשמה – לא היה שבר פתוח, לא היה דם שהשפריץ."
"ריבונו של עולם, תודה – שהילד חי!!! תודה שהילד נושם!!! תודה שהוא לא נפגע בראש!! תודה שהוא לא נפגע בריאות!! תודה שהוא נפגע 'רק' ברגל, ו'רק' ברגל אחת!"
"ריבונו של עולם, תודה!! שבעלי הגיע עם הילד למיון ובמשך 4 שעות!!!! לא התייחסו אליו והילד זעק מכאבים בידיים שלו, כי כל הצוות היה עסוק בלטפל באופנוען שהתרסק. ברוך ה' שהזמן הזה של הסבל היה למתק את הדין מעלינו!!"
האם התקופה הזו הייתה פשוטה? קלה? ממש לא. זו הייתה אחת התקופות הקשות של חיי.
אבל התודות האלו, אפילו כטיפה בים, איזנו ונתנו לנו פרופורציות על המצב.
הן הזכירו לנו שנכון, נפל עלינו חתיכת אסון/אתגר/ניסיון – תקראו לזה איך שבא לכן.
אבל יש מי ששומר עלינו!
יש מי שממתק את הדין הזה מעלינו!
את המשך הסיפור תוכלו לקרוא בבלוג הבא.
שלכן מוריה טויטו "מזמור לתודה"
שתפי מישהי שאת אוהבת :)
מלאי את הפרטים והמדריך אצלך במייל
מלאי את הפרטים והמדריך אצלך במייל
