קחי רגע להודיה

כשהייתי קטנה, ויצאתי לטיולים הייתי מקבלת מאימא שלי מצלמה גדולה כזו, שאפשר לשים בה פילים (זוכרת את זה??) הפילים היו מאין סרט צילום בתוך המצלמה, שם היו נשמרות התמונות ולאחר הטיול אימא הייתה צריכה לפתוח בזהירות ובמיומנות גדולה את המצלמה אחרת כל התמונות היו עלולות להישרף… אחרי זה היה הייתה לוקחת את התמונות לפיתוח היינו צריכים לחכות לפחות שבועיים ולקוות שגם בפיתוח לא יעשו איזה טעות וישרפו את התמונות או חלקם…

לפני כל טיול כזה ידענו בדיוק כמה תמונות יש בפיל, לפני כל תמונה היינו בחיל ורעדה ניגשות למשימה החשובה, ידענו שיש טייק אחד ומה שיוצא אני מרוצה. בתקופה ההיא היינו נהנות באמת מהטיולים, היינו נהנות מהנוף, היינו שרות יחד מורל, ואז כשהיינו מגיעות לנוף עוצר נשימה היינו עושות את העצירה כדי לתעד את הרגע הזה במצלמה.

אז, והיום, 
עברו 20 שנה אולי קצת יותר,
והעולם השתנה עד בלי היכר.

היום בטיולים אנחנו רואים את הנוף רק דרך עדשת המצלמה… כאילו שהעיניים שלנו לא יכולות לראות בעצמן….
היום בטיולים יש אינסוף ניסיונות לצלם שוב ושוב ושוב, עוד פוזה, ואולי מהזוית הזו? והזו?
היום בטיולים כל אחד מחובר למכשיר שלו אם זה מוזיקה, אם זה סמארטפונים…

יש בנו מן רצון אינסופי לתעד כל רגע, להנציח אותו
יש בנו רצון להוכיח לסביבה שאצלנו כל הרגעים מושלמים, ואת אלו נבחר לשתף
יש בנו מן רצון לא לפספס שום דבר, להיות פה אבל עם המסך להיות גם שם.

ואני רוצה לומר, הבחירה בידיים שלנו על מה לשים את הפוקוס בחיים,
איזה רגע אני רוצה לתעד ולהנציח,
ובאילו רגעים אני רוצה פשוט להיות,
בלי מסכים, ובלי מסיחים.

כשאני אקח את הבחירה לידיים שלי,
כל רגע שאבחר לתעד 
יקבל משמעות, 
על כל רגע כזה אוכל לעצור,
ולהודות.

ומהו הרגע שלך?

מתוך ההתבוננות הזו נולדו קלפי רגע בהודיה  מוזמנת לקרוא עליהם בחנות שלנו