לפני שה' מביא את הניסיון הוא מביא את הכח להתמודד איתו!

תמיד שמגיע לאדם אסון,
יש מן מחשבה כזו שעוברת בראש
"שאף אחד לא הכין אותי איך להתמודד במצב הזה"
אך זה לא נכון!

ריבונו של עולם בחכמתו
מעביר אותך מסע חיים שלם,
בו אתה בונה את האישיות שלך,
את החוסן הנפשי שלך
ואת הכוחות להתמודד עם הניסיון שמגיע
עוד לפני שהוא הגיע.

לילות לבנים ודמעות

אז נחזור לסיפור שלנו, אחרי הלילה הקשה ההוא, הלילה הראשון לתאונה,
הלילה שבו האחות אומרת לי תעלי בזהירות למיטה ותשכבי לידו,
תחבקי אותו חזק ותגידי לו "אמא כאן אתך, אתה לא לבד",
וזה לא עזר…

הוא כל כך סבל מכאב והיה מטושטש מהתרופות החזקות שנתנו לו,
שהיתה לי הרגשה שהוא כאילו לא מזהה אותי,
הפריע לו שהייתי קרובה אליו,
הוא פחד כשהתרחקתי ממנו…

היה לילה קשה,
בו היו זעקות שבר ובכי קורע לב, של כאב
שאף ילד בן 4 לא צריך לחוות,

ואחרי הלילה הזה,
הגיעו עוד לילות לבנים…
לילות בהם הייתי פוחדת להירדם,
ולהתעורר שוב ושוב לצעקות ולדמעות,

לראות מעבר לסבל שלנו

אני זוכרת במחלקה שהיינו מאושפזים, שהגיעו סיפורים קשים,
כן יותר קשים מהסיפור שלנו,
סיפורים שממש נתנו לנו הבנה שהסיפור שלנו זה חסד של החסד,
ותמיד יש התמודדויות קשות משלנו,
ה' נתן לנו את הניסיון לפי המידות שלנו,
לפי היכולת הכלה והתמודדות שנעמוד בה.

היתה תינוקת שנולדה בלי יכולת לסגור את העיינים,
היכולת הבסיסית שאנחנו עושות אלפי פעמים ביום אם לא מליוני פעמים למצמץ…
פיזית היא לא יכלה לעשות,
היא היתה ישנה כמו דג עם עיניים פתוחות

אני זוכרת שברגע ששמעתי את זה התפעלתי כל כך מהיכולת הבסיסית הזו שבורא עולם נתן לי,
למצמץ כשיש רוח, לעצום עיניים כדי לישון, למצמץ שהשמש מסנוורת,
כל כך הודתי לה' שאצלנו זה תקין,
שאנחנו יכולים לתת מנוחה לעיניים, לסגור אותם ולנוח בשלווה.

אתגרים לא צפויים

שלווה בימים שלפני התאונה כן..
כי שאת מאושפזת בבית חולים שברובו מאושפזים "בני דודים" זו ממש "חוויה נדירה.."
אני זוכרת את אחד הלילות בהם האם לידי החליטה בשעה 22:00 או 23:00 בלילה
לשים "שירי ערס" בערבית לתינוקת שלה בקולי קולות… ובנינו הפריד רק וילון דק!!
ואני שהיום והלילה מתישים כל כך, מנסה להרדים את יובלי, להרגיע, וברקע השירים המכעיסים האלו…
אני זוכרת אותי לוקחת נשימות עמוקות מנסה להתעלם ולהירדם למרות השירים,
עד שברגע של שטות החלטתי לשים ניגונים של הינוקא גם בקולי קולות…
הרגשתי איך הקודש והטומאה נלחמים זה בזה…
עד שהעייפות גברה ונרדמתי.

אני זוכרת אותי, בבוקר שאחרי מתבוננת במהלך חיי,
ומודה לה' על התקופה הזו שמביאה אותי להודות על כך
שבדרך כלל אני ישנה בבית שלי,
יש לי שליטה על איזה שירים שומעים,
עד איזה שעה מנגנים את השירים,
אני במקום מוגן,
יכולה לישון שינה רצופה ללא צרחות ובכיות באמצע הלילה.
הבנתי כמה עלי להתחזק בהכרת הטוב לבורא עולם על דברים שלעולם לא חשבתי להודות עליהם.

יצירתיות בתוך המגבלות

האשפוז של יובלי ארך שבוע,
שבוע שלם שצריך להעסיק ילד מתוק אנרגטי וקופצני שכבול למיטה כמו "כלא",
ההחלטה הראשונה שלנו כאנשי חינוך היתה
"כמה שפחות מסכים, נשמור את זה לרגעים שבאמת כבר נישבר ולא תהיה ברירה"

וגילתי תודה לה' עולם שלם של משחקים והתאמות
של משחקים לילדים שמרותקים למיטה בשכיבה מלאה.
במשחקייה במחלקה היה להם מעמדים שונים שאפשר לשים על הילד, ליד הילד, משחקים שונים ומשונים
הרגשתי שה' ממש מלווה אותנו בתוך הסיפור הזה,
שאולי הוא רוצה לעזור ליובלי להתפתח מבחינה שפתית ומוטורית,
אולי הוא רוצה שיהיה לנו יותר זמן איכות איתו.
ניסתי בכל יום להיאחז בדברים הטובים שקרו לנו.

אתגר השחרור הביתה

לאחר שבוע עם המתיחה והמשקולת התכוננו לשחרר אותנו לשיקום ארוך בבית,
הכינו אותנו שהולכים לגבס אותו מכף רגל עד החזה,
והוא יהיה "חתיכה אחת" בשכיבה של 180 מעלות.
השאלה הראשונה ששאלתי הייתה- איך מוציאים אותו לבית בצורה כזו??
היה ברור לי שמגיע לנו לקבל אמבולנס שיכול להוביל ילד שיכול רק לשכב לבית..
אך למדינה היה נראה אחרת ולא עזר כל המאמצים שהשקענו בנושא,
לא היתה אפשרות לאמבולנס!

בלית ברירה התחלנו לחשוב בצורה יצירתית מה אפשר לעשות?
הבאנו עגלת תינוק משכנים,
ריפדנו את כל המושב האחורי ברכב בשמיכות וכריות ואיכשהו העמסנו אותו והגענו לבית בשלום.

אני זוכרת שכל הדרך שאני מסיעה אותו אני רק מתפללת ואומרת
ריבונו של עולם תשמור עלינו שנגיע לבית בשלום,
שחלילה לא תהיה תאונה או ברקס חירום שהוא יפגע יותר,
תשמור עלינו שלא תהיה משטרה שתתן דוח (כן אין קשר בין המשטרה לחוקים של המדינה זה ידוע חחח)
ותודה לבורא עולם הגענו בשלום לבית,
צלחנו את הנסיעה הזו.

כשהזמן הולך לאחור…

יובלי הגיע לבית, לשיקום ארוך כחודשיים,
בהם ילד בן 4 שנים הפך להיות כמו 4 חודשים,
רק במשקל כפול ומכופל…
יובלי שלנו הילד הבריא השמח והפעיל הפך להיות סיעודי על כל המשתמע מכך,
הייתי צריכה להאכיל אותו להשקות אותו, לנקות,
וכמובן להפעיל ולהיות סביבו 24 שעות ביממה.

להיאחז בטוב גם בקושי

אם אצייר רק תמונה ורודה בה מבוקר עד ערב אמרתי תודה אשקר,
היו רגעים לא קלים,
היו רגעים של נפילות באמונה,
היו רגעים של בכי,
היו רגעים של כאבי גב בלתי נסבלים.
אבל מה שהחזיק אותי בתקופה הזו זה
כל הזמן להיאחז בטוב,
לחפש על מה כן אפשר לומר תודה.

לשמוח בכל התקדמות של יובלי,
ממש כמו תינוק,
יובלי הצליח להיות על הבטן ולהרים את הראש,
יובלי הצליח לזחול קצת,
יובלי הצליח להתהפך,
יובלי מצליח לשכב שיש מתחתיו כרית שמרימה את הראש.

לשמוח שעל אף התאונה שלו, הוא חי, נושם, הוא לא נפגע בראש, לא צריך חמצן.
לשמוח שזה פתיר ולא לכל החיים, הוא ישוב ללכת לרוץ ולהשתולל.

והיום במבט לאחור על התקופה הזו,
אני מודה להקב"ה על התאונה,
אם זה מה שהוא החליט לעשות עם הבן שלנו, עם הבן שלו,
כנראה שזה היה הכי מדויק עבורו, עבורנו.

מזמור לתודה.
שלכן, מוריה