תארי לעצמך את התמונה הבאה: הערב יורד, השקט סוף סוף משתלט על הבית.
את מתיישבת עם כוס תה חם, פותחת את מחברת התודות היפה שקנית, אוחזת בעט, לוקחת נשימה עמוקה כדי לכתוב…
ופתאום – כלום, הראש מרוקן, והדף נשאר לבן וריק.
האם התחושה הזו מוכרת לך?
אם הנהנת עכשיו מול המסך,
חשוב לי שתדעי: את ממש, אבל ממש, לא לבד.
נשים רבות כל כך, שבאמת רוצות לחיות בתדר של הודיה ומודעות,
משתפות אותי בקהילה בתסכול הזה של "תסמונת הדף הריק"
במרוץ החיים המטורף שלנו, מפלס האנרגיה בסוף היום צונח.
לפעמים, העייפות כל כך משתלטת, עד שקשה לנו לדלות אפילו זיכרון טוב אחד מתוך 24 השעות האחרונות.
אבל האמת היא, שההודיה נמצאת שם!
היא פשוט מחכה שנדע איך לגשת אליה…
לפני שניגש לפתרונות, בואי נבין לרגע את המנגנון. למה הדף נשאר ריק?
מלכודת השלמות (פרפקציוניזם): אנחנו בטוחות שכדי לכתוב תודה, אנחנו צריכות לחכות ל"נס גלוי" או לאירוע גרנדיוזי.
עומס קוגניטיבי: המוח שלנו מוצף במידע, בדאגות של מחר ובמשימות שלא סיימנו היום. קשה לו "להחליף הילוך" למצב של רפלקציה ושקט.
חוסר מיקוד: כשהשאלה הפנימית שלנו היא "על מה אני מודה בחיים?", היא רחבה מדי. המוח הולך לאיבוד מול שאלות גדולות ומופשטות.
ברגע שאנחנו מבינות שזה לא "משהו לא בסדר אצלנו", אלא פשוט עומס טבעי של החיים, אנחנו יכולות לשחרר את ההלקאה העצמית ולגשת לכתיבה ממקום רך ומכיל יותר.
הטעות הנפוצה ביותר בתחילת מסע של כתיבת תודות היא החיפוש אחר זיקוקים.
אבל ההודיה האמיתית, זו שבונה לנו חוסן נפשי אמיתי, מתחבאת דווקא בפרטים הקטנים והאפורים לכאורה של היומיום.
כשהדף ריק, אל תחפשי ניסים. חפשי את השגרה המבורכת:
תודה שיש לי מים חמים במקלחת.
תודה שהצלחתי לשתות את הקפה של הבוקר כשהוא עוד חם.
תודה על מכונת הכביסה שעובדת ולא התקלקלה.
תודה על חיוך קטן שקיבלתי ממישהי בתור לסופר.
הטיפ שלי: כתבי משפט שמתחיל במילים: "היום אני בוחרת להודות על משהו שבדך כלל אני לוקחת כמובן מאליו, והוא…". תראי איך המשפט הזה פותח לך מיד את הברז.
כשהנושא "על מה אני מודה היום" מרגיש גדול וריק,
הפתרון הוא לצמצם את זווית הראייה. במקום לנסות לסקור את כל היום שלך מבוקר עד ערב, תני למוח שלך משימה קטנה וממוקדת.
כווצי את החיפוש דרך חמשת החושים:
ראייה: מה הדבר הכי יפה שראיתי היום? (אולי קרן שמש על העציץ בסלון, אולי ציור של הילד).
שמיעה: איזה צליל נעים שמעתי? (שיר שאהבתי ברדיו, צחוק מתגלגל).
טעם/ריח: מה אכלתי או הרחתי שעשה לי טוב? (ריח של תבשיל, טעם של פרי מתוק).
ברגע שאת ממקדת את המוח בחוש אחד, הזיכרונות צפים הרבה יותר בקלות, והכתיבה הופכת לחוויה חושית ומקרקעת שמרגיעה את הנפש.
הדרך היעילה ביותר להתגבר על מחסום הכתיבה היא לא להישאר לבד מול הדף הריק.
כאשר מישהו שואל אותנו שאלה, המוח שלנו מתוכנת אינסטינקטיבית לחפש תשובה.
במקום לחשוב "מה לכתוב?", שאלי את עצמך שאלות כמו:
מי האדם שהקל עליי היום?
איזה אתגר פתרתי היום שיכול היה להיגמר הרבה יותר גרוע?
איזו יכולת או כישרון שיש לי באו היום לידי ביטוי?
בדיוק מתוך ההבנה הזו, של הצורך בהכוונה יד ביד, נולד "יומן מסע אל התודה". לא רציתי להגיש לך עוד מחברת שורות ריקה שתתסכל אותך.
בניתי ביומן מסגרת חכמה ותומכת של 40 יום, המחולקת למעגלי חיים.
בכל דף ביומן מחכות לך שאלות הכוונה מדויקות, משפטי השראה שפותחים את הלב,
ומיקוד שעוזר לך לגלות את התודה גם בימים שבהם נראה שאין על מה להודות.
היומן הזה הוא למעשה המדריך האישי שלך, הוא לוקח את הדף הריק, והופך אותו למרחב בטוח של גילוי עצמי.
לכתוב תודה זו לא מטלה, אלא מתנה שאת מעניקה לעצמך.
זו הדרך שלך לומר לנפש שלך: "אני רואה אותך, אני רואה את הטוב שסובב אותנו, ואני בוחרת להתמקד בו".
אם גם את מרגישה שהגיע הזמן לעשות מקום לשמחה ולשלווה בחיים שלך,
אבל צריכה את המסגרת שתחזיק אותך אני מזמינה אותך להעניק לעצמך את המתנה הזו.
📖 לחצי כאן כדי לגלות את "יומן מסע אל התודה" במחיר מיוחד, ולהתחיל את המסע שלך
ועד שהיומן יגיע אלייך, בואי נעשה תרגיל קטן יחד.
כתבי לי כאן בתגובות דבר אחד קטן, אפילו הכי שגרתי, שעליו את בוחרת להודות ממש עכשיו.
אני קוראת הכל ומחכה להתרגש יחד איתך.
מוריה טויטו- מזמור לתודה 🎶💖
שתפי מישהי שאת אוהבת :)
מלאי את הפרטים והמדריך אצלך במייל
מלאי את הפרטים והמדריך אצלך במייל
